<h1>רבינו יהונתן מלוניל — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[שבת ע"ד ע"ב] התולש את הכנף, נוצה הגדולה מכנף העוף בעודנו חי. והקומטו [לפנינו והקוטמו], לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניח בכר וכסת, ולצד זנבו שהוא קשה, מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת. שלש חטאות, התולש חייב משום גוזז את הצמר, קומטו חייב משום מחתך, שקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי. וגם מן הקנה אורג [כובעין ולכן מורט הנוצה, כן עפ"י רש"י] ומורטו חייב משום ממחק. וקושר ומתיר שכן צדי. (דרנא קושרין ומתירין) [צ"ל: וקושר ומתיר, שכן צדי חלזון קושרין ומתירין. וכן בגמ' ע"ד ב'].
<h2>דף לג:</h2>
[שבת קי"א ע"א] הכל מודים, אע"פ שנחלקו בבכור שאחזו [דם] מקיזין או אין מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום, ואיכא מאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום שהרי סופו למות, אבל מודים הן בחימוץ דכתיב לא תאפה חמץ וכתי' ולא תעשה, אפייה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה אפייה שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה. והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה בחימוץ כולן חייבין.
<h2>דף לו.</h2>
[שבת קמ"ה ע"ב] לעדות בכור ליד כהן, כשנתנו לו ישראל שלם ואירע בו מום וקימא לן בבכורות [ל"ה א'] דנחשדו כהנים להטיל מום בבכורות ואין נאמנים לומר מום זה נפל מאליו וצריך להביא ראיה ואמרי' דאשה כשרה לעדות זה.
<h2>דף לח.</h2>
[שבת פ"ג ע"ב] מנין לספינה שהיא טהורה, בספינה של חרס צריך קרא דלספינה של עץ לא איצטריך קרא, דהא ילפינן לה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר, אף כל מיטלטל מלא וריקן, יצאו כלי עץ שאינן מטלטלין מלאין וריקנין דהיינו כשמחזיקין מארבעים סאים ולמעלה, אלא נשברים אם יטלטלום מלאים טהורים. אבל כלים של חרס דלא כתיבי בפרשת מדין, מצינן למימר דטמאין כי היכי דאשכחי' להו חומרא שמטמאין מאויר ואשכחן נמי דלית להו טהרה במקוה, להכי קא בעי קרא מנא לן דספינה של חרס נמי ההולכת בים שהיא טהורה כיון שהיא גדולה כל כך שיכולה ללכת בים. דרך אניה בלב ים, פשיטא דרך אניה בלב הוא ולמה נעלם משלשה, שאמר שלשה נפלאו ממני, אי [אולי צ"ל: אלא] זה רוצה לומר, האי דאיתקשיא אניה לים דמה ים טהור דכתי' אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, אף אניה טהורה, מספקא ליה ולא ידע כמו שמצינו שהיה שואל טעם לפרה אדומה דמזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא. ובדרך הנשר בשמים שואל טעם למה נבלת עוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה, דהא כתי' לעיל מיניה ונבלת נשר שהוא עוף טמא לא מטמא בגדים אבית הבליעה, דהא כתי' לעיל מיניה אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, וסמיך ליה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, וקאי אעוף דסמיך ליה ולא קאי ליה אחיה. ובדרך נחש עלי צור שואל נמי טעם למה הנחש אינו מטמא, נימא קל וחומר מחולדה מה חולדה שאינה ממיתה מטמא, הנחש שממית ומרבה לו טומאה אינו דין שיטמא. ובדרך גבר בעלמה שואל למה אם שמשה בתחלת היום אז אם תפלוט תוך כל שני ימים טמאה אע"פ שנשתהה במעי אשה ארבעים ושבעה שעות, ופולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה אע"פ שאין שם אלא עונות שלימות ומקצת מסוף יום ראשון ומקצת מראש יום שלישי טהורה, דאמרינן דמסריח היא, אע"ג דלא אישתהי בבטן האשה אלא עשרים וששה שעות, אלא גזירות הם כל אלו ונעלמה מעיני כל חי החכמה. ולפי שהיה שלמה גודר גדרים ועושה סייגים למצוות, כדאמרי' בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים, כדכתיב אזן וחיקר ותיקן משלים הרבה מלמד שעשה אזנים לתורה, לפיכך היה מחשב באלו הארבעה הנזכרות שהלכה בהם התורה לצד קולא, אם היה מוצא בחכמתו להם טעם ובקש ולא מצא והניחם על הקבלה ולא החמיר בהם. ודבר מיטלטל מלא וריקן על ידי שוורים, אע"ג דעל ידי אדם לא הוה מיטלטל, כגון ספינת הירדן שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים על ידי שוורים, או כגון עגלה שבנוי עליה תיבה גדולה עד מאד והיא מיטלטלת על ידי שוורים טמאה.
[שבת פ"ג ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נשנית משנה זו דספינת הירדן טמאה לא הוה ידעינן מאי טעמא דהא דומיא דשק בעינן, מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן, וספינת הירדן הא מחזקת יותר מארבעים בלח שהן כורים ביבש. ובא ר' חנינה בן (עקיבא) [עקביא] ופירש טעמא לפי שטוענין אותה ליבשה ומורידין אותה למים, וקמ"ל דטלטול על ידי שוורים שמיה טלטול. ולית ליה לר' חנינא בן עקביה האי (תוכחה) [אולי צ"ל: הוכחה] דרך אניה בלב ים, דאי הוה ליה אפילו ספינת הירדן טהורה, דהא אזלה בלב ים, והכי מוכח בגמ' [פ"ג ב'] אבל ילפינן מיניה לתיבה העשויה בראשי העגלה דמטמאה אע"פ שמחזקת ארבעים סאה, כיון דטלטול על ידי שוורים שמיה טלטול.
<h2>דף נה:</h2>
[שבת ס"ה ע"א] ועביד להו מקוואות ביומי ניסן, שלא היה רוצה שיטבלו במי הנהר לפי שהיה חושש שכל מה שנתרבה הנהר שהוא מלא על כל גדותיו בימות הגשמים מפני השלגים שנתפשרו סמוך לסוף ימי הגשמים, וקימא לן דמי גשמים אין מטהרין אלא במקום שהוא אשבורן, דהיינו מקום עמוק שעומדים המים במקומן ואינן רצין, דזהו מקום מקוה. אבל הנובעין מטהרין כמה שהן זוחלין ומושכין הגבוה לנמוך [גליון: כדרך הנהר] ומפצי ביומי תשרי, שכבר יבשו מי הנהרות ולא נשאר בהם אלא המים חיים [גליון: שנובעין מאליהן ולא נשאר בהן ממי הגשמים אפילו טפה אחת]. שבו ואותן מטהרין בזוחלין, היה מתיר לבנותיו לטבול שם, אלא שהיה חושש לטיט שבנהר שלא יטבע להן ברגליהם ויחוץ בהן, לפיכך היה פושט המחצלאות בתוך הנהר במקום שהיו טובלות ומונחות רגליהן עליהן ונועלות [?]. אי נמי סמוך לירידת הנהר נתרבה הטיט מפני שנתמעטו המים ושם היה מניח המחצלאות כדי שלא יראום בני אדם העוברים סמוך לנהר לפי שלא היו עמוקים, שאם היה הנהר מלא על כל גדותיו יכולות להצניע עצמן מה שאין יכולין לעשות כשאין המים מגיעין אלא שליש קומתן או חצי קומתן.
